שאלה

מבואר בפוסקים דאסור לקנות עליה למלוה אפי' כשאין כוונתו בשביל ההלואה, דכיון שזה בפרהסיא הרי זה נראה כרבית, אף שבאמת אינה נותנה בגלל ההלואה. ודנו הפוסקים באופן שכבר קנה עליה למלוה, וכבר הכריזו את שם המלוה לעלות לתורה, והמלוה חושש בזה משום איסור רבית, וא"כ מה יעשה המלוה עכשיו האם לא יעלה וישאר על מקומו, או שיש בזה משום ביזוי כבוד התורה וטירחא דציבורא שלא לעלות. ונחלקו בזה הפוסקים, דשיטת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיחליט בדעתו שישלם אח"כ את דמי עלות עליה, וכך יעלה לתורה, ונמצא שלא קיבל את העליה מידי הלוה, אולם חתנו להבחל"ח הגר"ח קנייבסקי שליט"א סובר דעדיף שלא יעלה, וזהו כבוד התורה שמקיים התורה ואינו עולה לתורה כשיש בזה חשש איסור. ויש לעיין בעצתו של הגרי"ש אלישיב, דהרי נפסק בשו"ע (סי' קעד סעיף ז, רמ"א קס סעיף ה) דאיסור רבית הוא אפי' ברבית ע"מ להחזיר, וא"כ מאי מהני שמחליט בדעתו לשלם את העליה הא סוף כל סוף קיבל רבית ואח"כ מחזירו. כמו"כ יש לדון למה חולק הגר"ח על עצה זו שיעלה לתורה ולשלם אח"כ את העליה. תשובה: נראה דעצת הגרי"ש הוא או שיאמר לגבאי בדרך עלייתו לתורה שהוא –המלוה- ישלם זאת, באופן זה לא קיבל כלל את העליה מחבירו אלא הוא עצמו התחייב לשלם זאת. או שיקבל על עצמו לנכות את העליה מדמי החוב, באופן זה מבואר בשו"ע (סי' קעד סעיף ה) דלא נחשב כרבית ע"מ להחזיר אלא כאילו לא קיבל כלל את הרבית. ונכון שיאמר כן ללוה או לאדם אחר לפני העליה לתורה כדי שלא יהיה כדברים שבלב גרידא. וסברת הגר"ח נראה, דאפילו באופנים אלו, נחשב כקיבל עליה מחבירו, דהעליה אינו רק הכסף ודמי שווי העליה, אלא עצם הכבוד שחבירו כיבדו בעליה הוא הנאה וכבוד, ולכן אף שהוא עצמו משלם זאת מ"מ הכבוד שקיבל הוא הנאה מיוחדת והנאה זו נחשב לרבית אפי' שהוא משלם אח"כ את דמי העליה. ויש לציין, דגם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קע) מיקל בזה, אבל היינו רק אחר שכבר עלה לבימה, דבזה מצרף כמה סברות, הן משום כבוד הבריות, והן דנחשב כאילו כבר קיבל את הכבוד בעצם ההכרזה, ע"ש.